Question 1

ראיון על נתניהו כמנהל שיווק - אפריל 1996

Accepted Answer

תאריך: 19/04/1996
תורת השיווק של נתניהו

שני סיפורים על מנהל השיווק לשעבר של רים, ועל מה שהשתנה, אם בכלל מאז ועד מלחמת השיווק הנוכחית

כתבה: קים חנה

מאז החליט שמעון פרס להמיר את תעמולת הבחירות בדיווחים של מחלקות החדשות בתקשורת, הליכוד הוא המפלגה היחידה המפרסמת מדי יום ביומו מודעות תעמולה בעיתונים. באחת מהן, שפורסמה לפני שבוע, משורטטת טבלה ולצדה דיוקן הוליוודי מעוצב להפליא של בנימין נתניהו מול תמונה זועפת, מאיימת וקדורנית של שמעון פרס. מתחת הסעיפים "ישמור על ירושלים", "ישמור על הגולן", "הביטחון בידינו ולא בידי ערפאת" ו"ינהל מו"מ לשלום בזהירות ובאחריות", נרשמה המלה "כן" מתחת לדיוקנו של נתניהו, והמלה "לא" מתחת לדיוקנו של פרס.
המודעה ההיא הזכירה ליובל גורן - היום מבעלי "נישה", עסק לרהיטים וכלי בית, שקיבל את תפקיד מנהל השיווק של רים כשנה לאחר פרישתו של נתניהו - מודעה השוואתית אחרת שפורסמה ב-82'.
במודעה ההיא הופיעו שתי כותרות גדולות: "בריא" ו"לא בריא". בתקופה ההיא, תקופת האינפלציה הדוהרת של יורם ארידור, החליט מנהל השיווק של רים לצאת במסע פרסום שתקף חברה קטנה, עמינח, שהתחרתה אז ברים על שוק המזרנים. כעבור עשר שנים בלעה עמינח את רים, ובניתוחי פוסט-מורטם על ההיעלמות של חברת הרהיטים והמזרנים הגדולה בישראל, המודעות האלה, שנתניהו היה אחראי עליהן, בלטו כנקודת המוצא שגשוג עמינח והירידה במכירות רים.
גורן נכנס לתפקידו ברים (הוא ממשיך לקרוא לנתניהו "בנימין", כמו אז), כשהגרף החל לסמן ירידה בהיקף המכירות של החברה. "תקופה ארוכה, בזמן אינפלציה מטורפת, פורסמו בעיתונים מודעות עם הכתובות 'מחירי הרהיטים ברים עולים בעוד 3 ימים!' או: 'בעוד 5 ימים יעלו המחירים ברים'. המודעות האלה, שיזם נתניהו, התכוונו לעורר בציבור חשש מפני העלאת מחירים, והן נקלטו בתודעה חזק כל כך, שכעבור שנים רבות, על פי סקרי שוק שעשינו, התברר שאנשים עדיין סבורים שרים מוכרת 'מציאות', ותוך שלושה או חמישה ימים המחירים שלהם יעלו. המודעות האלה הוזילו את תדמית החברה שהיתה מהמובילות בשוק הרהיטים והמזרנים בישראל, והן גרמו נזק בל ישוער לתדמית של עסק שביקש להיות איכותי ולבנות לו קהל לקוחות לטווח ארוך.
"השיקול שעמד מאחורי פרסום המודעות היה קצר-טווח. ניסיתי להבין מבנימין, אחרי שעזב את החברה ומונה לתפקיד ציר בשגרירות בוואשינגטון, למה פירסם את המודעות האלה. באותה תקופה קנו כ-4,000 איש לחודש את מוצרי רים. מי שרצה לקנות רהיט, המודעה אולי הרשימה אותו, מי שלא - תדמית העסק נפגעהבאופן דרמטי. שאלתי אותו אם לא חשב איזה רושם יותירו המודעות האלה על לקוחות עתידיים. התשובה שלו היתה: 'פראיירים תמיד מתחלפים'. הבנתי ממנו שהוא מאמין שתמיד יימצא פראייר שיקנה בעתיד את רהיטי רים".
נתניהו עבד אז עם דו"חות מחשב שהראו על האפקטיוויות של המודעות. העבודה עם דו"חות מחשב אמנם נחשבה אז מתוחכמת, אבל היא לא הביאה בחשבון פגיעה עתידית במכירות החברה, אלא רק את רווחי הרגע, והמחשב לעולם אינו יכול לזהות רגשות וחלומות שמאחורי בחירת הלקוחות ברהיטים. לא תמיד השיקולים הם מחירו של המוצר בלבד. "הוא לא חשב מה יהיה הלאה", אומר גורן. "הבעיה היתה שהוא הקים מערכת כבדה של עובדים שתמכה בו, והם התייחסו אל דו"חות המחשב האלה כמו אל קודש-הקודשים. נדרש הרבה מאוד מאמץ כדי להסביר להנהלה ולעובדים שאם יש דו"ח מחשב התומך כאילו באפקטיוויות של מודעה, זה לא אומר שכך צריך לפעול בשוק שהוא מסובך ומורכב. לא הכל הוא טכניקה".
מערכת השיווק של רים היתה בנויה אז משני צינורות עיקריים: החנויות, חלקן סוכנויות וחלקן בבעלות רים, והמזרנים. המזרן הנפוץ ביותר בשוק היה אז פרדייז של רים. הירידה במכירות פרדייז החלה אף היא בתקופת עבודתו של נתניהו ברים, כך על פי גורן, ואז נאבק נתניהו נגד מוטי מורל, היום פרסומאי הליכוד, האיש שהגה את מסע הפרסום "פרס יחלק את ירושלים".
מורל, שניהל את חברת הפרסום שופרא, חברה-בת של קשר בראל, היה אחראי בשנת 82' על מסע פרסום אגרסיווי של עמינח, אז חברה קטנה, שביקשה לכבוש נתח משוק המזרנים, שעל כ-80% ממנו שלטה פרדייז של רים. מורל עמד מאחורי "המזרן האורטופדי היחיד עם המרכז הבריאותי", אותה המצאה של עמינח, שלוותה בחוות דעת רפואית של אחד, ד"ר דוד גרינבלט, שטען כי המזרן של עמינח הוא "המזרן הבריא ביותר".
"בנימין היה צריך לחשוב איך מגיבים על מסע פרסום אגרסיווי של חברה קטנה, כשלחברה שלו יש יתרון עצום עליה במכירות", מסביר גורן. "עמדו לפניו כמה אפשרויות: לעשות מסע פרסום גדול, עוד יותר גדול מעמינח, אבל לא לקשור אותו באופן ישיר עם המתחרה, או להציג מוצר חדש, למכור אותו בפחות כסף, ולא להזכיר כלל את המתחרה. אבל בנימין בחר בדרך השלישית, הגרועה ביותר,
שהזיקה לפרדייז: הוא פירסם מודעות ענק בעיתוני סוף השבוע, בהיקף כספי אדיר. המודעות עשו השוואה בין איור שנלקח ממודעת הפרסומת של עמינח ("לא בריא") לבין איור של מזרן פרדייז של רים ("בריא").
"הציבור הכיר באותה תקופה רק את מזרני פרדייז, אבל מנהל השיווק של רים החליט לעשות לציבור היכרות עם המוצר של החברה המתחרה. מכירות פרדייז ירדו ומכירות המרכז האורטופדי של עמינח עלו. וצריך לזכור שבאותם ימים המזרנים היו החלק הרווחי ביותר ברים. אחרי שנתניהו עזב את תפקיד מנהל השיווק של רים, היה קשה מאוד לשקם את החברה, כי התדמית שלה נשחקה. הוא נהג בניגוד
עמינח שפעלה לפי שיקולים לטווח ארוך עם תדמית של איכות ובריאות".
מ-82' גדלה עמינח ומזרניה היוו איום ממשי על פרדייז של רים, עד שרים נמכרה בחלקים, מ-92', לחברת אמפ"ל, למגור, לקבלן מרדכי יונה ולאברהם שוורץ, בעל עמינח, המתחרה הקטן, שנהפך לבעל השליטה העיקרי ברהיטי רים. 
"כעבור כמה שנים, כשהתברר עד כמה הפסידה פרדייז את נתח השוק שהיה לה, ישבנו, מוטי מורל ואני, והעלנו זיכרונות", מספר גורן. "מוטי מורל אמר לי:
'תראה איך האיש הזה, בנימין, הפך את אברהם שוורץ לאיש עשיר'".
גם לאחר שנתניהו עזב את רים, שמר רולנדו אייזן, מנכ"ל רים לשעבר, על יחסי ידידות עם נתניהו, ולא תמיד הבינו בעלי עסקים מתחרים ועובדים ברים כיצד אייזן, שאיבד את חברתו ונהפך לדבריהם "ממיליארדר למיליונר", ממשיך להיות חבר קרוב של נתניהו. אייזן נחשב היום אחד מתומכי נתן שרנסקי ומפלגתו החדשה.
מוטי מורל אומר: "העובדה שקמפיין המרכז הבריאותי הצליח, לא אומרת שהקמפיין של פרדייז ורים לא הצליח. אני מכיר את השם יובל גורן, אבל אני לא זוכר את האיש. ומכאן נובע שלא הגיוני שאמרתי לו את הדברים שהוא מייחס לי. אני זוכר שלפני שעשיתי את המרכז הבריאותי של עמינח, עבדתי מול ביבי
ברים ועשינו מבצעים שזכו לתהודה גדולה מאוד". כשהתבקש לפרט באילו מבצעים מדובר, אמר מורל שהוא איננו זוכר.
בנימין נתניהו סירב להגיב על הדברים האלה. יועץ התקשורת שלו, שי בזק, הפנה אותי לרולנדו אייזן. "בתקופה שבה ביבי עבד ברים לא דיברנו על פוליטיקה ולא ידעתי מה השקפת עולמו", אומר אייזן. "מבחינה מקצועית הערכתי אותו, את היכולת האנליטית שלו ואת תכונותיו כמנהיג. הראיה לכך היא שסמוך לפני עזיבתו את החברה, ניהלתי אתו משא ומתן להחליף אותי בתפקיד מנכ"ל החברה. באשר להצלחה או אי-הצלחה של מיבצע זה או אחר, הדעות יכולות להיות חלוקות. רצף מיבצעי ההנחות של רהיטי רים הביא לתוצאות מאוד חיוביות ולדעתי גם לטווח הארוך. ייתכן שאת המיבצע של המזרנים צריך היה לעשות אחרת, אבל האחריות הסופית, גם בהצלחות וגם בכישלונות, היא שלי כמנכ"ל החברה".
המתחרים של רים בתקופה ההיא ובעל חברה למזרנים שאתו שוחחתי אומרים שאי-אפשר לזקוף לחובתו של נתניהו בלבד את הידרדרות רים. אבל, הם אומרים, נתניהו ידע להקסים את ההנהלה בשיטות השיווק שלו, ואין מחלוקת על כך שגרם לחברה נזקים. בתחום אחד הוא הצטיין בעבודתו, תחום הארגון: נתניהו היה מקיים ישיבות קבועות עם העובדים, היה לו סדר יום מאורגן, אבל הוא שגה
כששינה את תדמית החברה לחברה המשווקת "מציאות", ולא ידע לתת תשובה לניסיונה של חברת מזרנים מתחרה לכבוש נתח מהשוק. "אף פעם לא הבנתי למה בנימין מצטייר כאיש שיווק מצוין. אם שיווק הוא לטווח קצר בלבד, הוא עשה עבודה טובה. אבל בשיווק עם עתיד, הוא נכשל והגיבבצורה מסוכנת", אומר יובל גורן. "בפעם האחרונה שנפגשתי אתו, לאחר שהוא מונה לתפקיד ציר ישראל
בוושינגטון, ניסיתי להבין ממנו למה הוא יצא אז בשני מסעות הפרסום האלה - האחד שהוזיל את תדמית העסק והשני שפגע במכירות של מזרני פרדייז. נדהמתי לגלות שהוא לא זכר שום דבר. הוא כאילו מחק את התקופה הזאת מחייו, כאילו הוא לא היה שם".

Question 2

ביקור באוניברסיטה אל-נג'אח בשכם - יוני 1999

Accepted Answer

תאריך: 04/06/1999
פיצוי קטן

אוניברסיטת אל-נג'אח בשכם, שבימי הכיבוש הישראלי הוגבלה התפתחותה ושעריה נסגרו לתקופות  ארוכות, לא היססה לשכור שירותי חברה ישראלית כדי לרהט את הספרייה שלה. מנהל החברה, יובל גורן,  רואה בכך הזדמנות "לשקם את ההרס שהותרנו מאחורינו"

כתב: אלגזי יוסף

בתחילת השבוע נסע מנהל חברת הריהוט "נישה" בתל אביב, יובל גורן, לבקר בספרייה החדשה של אוניברסיטת אל-נג'אח בשכם. את רכבו השאיר במחסום טול כרם, ולשכם הגיע ברכב האוניברסיטה שאסף אותו במחסום. גורן בא לראות איך פועלת הספרייה, שאת מדפיה סיפקה ותיכננה החברה שלו, שגם הרכיבה אותם.
נישה היא חברה המתמחה בריהוט ספריות ציבוריות ומייצגת בארץ את אחת החברות המובילות באירופה בתחום הזה, BCI הדנית. בסתיו 1997 הציע גורן את שירותיו לאל-נג'אח, וכעבור כשנה, לאחר שהנהלת האוניברסיטה שקלה הצעות שונות, היא חתמה על חוזה עם נישה. בספרייה שהחברה הישראלית הרכיבה יש 5,000 מדפים לקליטת כ- 150 אלף כותרים. בעוד כעשרה ימים תעשה נישה עבודה דומה, בממדים קטנים מעט יותר, באוניברסיטה החדשה ההולכת ומוקמת בג'נין.
הספרייה החדשה באוניברסיטת אל-נג'אח נחנכה בינואר השנה. זהו מבנה חדש ומודרני מאבן. צבעיו הבהירים מוסיפים לתחושת האור והגודל שלו. בספרייה כ- 80 אלף כותרים, וצופים שבתוך שנתיים שלוש יהיו בה כרבע מיליון. הספרים ברובם בערבית ובאנגלית ומיעוטם בשפות אחרות. בראשיתה, בשנת 41', היה אל-נג'אח בית ספר של חטיבת הביניים, ב- 65' הוסב למכללה, וב- 77' היתה המכללה לאוניברסיטה. זו אוניברסיטה עצמאית המנוהלת על ידי חבר נאמנים, ולומדים בה כ- 10,000 סטודנטים. 
את פנינו באוניברסיטת אל-נג'אח קידמו מנהל הספרייה, הד"ר אסמה אכרם אבאזה, וחבר המינהלה, עאדל אל-חאג' חמד. השניים ערכו לנו סיור מודרך בספרייה וסיפרו על קורותיה של האוניברסיטה.
בניגוד לדעה הרווחת שזאת אוניברסיטה דתית, מציין הד"ר אבאזה שלומדים בה מקצועות במדעי הרוח והמדעים המדויקים. היא נותנת תעודות לתואר ראשון ושני ותואר דוקטור בהנדסה כימית בלבד. לומדים ומלמדים בה בעלי השקפה דתית, מסורתית וחילונית. 
בימי הכיבוש נודעו הסטודנטים של אל-נג'אח בפעילותם האקטיווית נגד הכיבוש, במיוחד בימי האינתיפאדה. עד היום, שני הארגונים הפוליטיים המובילים בקמפוס הם פתח ואלה המשתייכים לזרם האיסלאמי פוליטי. 
בימי השלטון הישראלי היו היחסים בין האוניברסיטה לשלטונות הכיבוש גרועים.
לעתים סגרו השלטונות הישראליים את האוניברסיטה לתקופות ארוכות והגבילו את התפתחותה. רוב המבנים החדשים שלה נבנו אחרי שהעיר הועברה לידי הרשות הפלשתינית. התוכנית המקורית לבניית המבנה החדש של הספרייה הוכנה עוד בשנת 1980 על ידי הארכיטקט ג'עפר טוקאן, אך מימושה בשינויים קטנים התאפשר רק בעקבות העברת העיר לרשות הפלשתינית.
לשאלה אם התקשתה הנהלת האוניברסיטה בקבלת ההחלטה לתת לחברה ישראלית לעשות את עבודת מידוף הספרייה החדשה, השיב ד"ר אבאזה: "זו לא היתה החלטה קשה. בשום שלב לא היה לנו כל היסוס שהחברה של מיסטר יובל תעשה את העבודה.
באותה המידה אין לנו כל היסוס לבוא במגע עם כל ישראלי, פרט או חברה, במטרה לספק לאוניברסיטה מוצר או שירות כלשהם הנחוצים להפעלתה. במקביל להצעה של נישה בחנו הצעות נוספות של חברות ישראליות אחרות, ביקרנו במפעלים שלהן, סיירנו בספריות ציבוריות שונות בישראל, למשל ספריית בית הספר לרפואה בחיפה, ובסופו של דבר הכרענו לטובת נישה. אני חוזר ואומר, אין
לשאלה אם הסטודנטים והמרצים ערים לכך שחלק מהציוד בספריית האוניברסיטה קיים, שבמשך הזמן נעשו גם חברתיים, אך אלה אינם קשרים פוליטיים".  
לשאלה אם הסטודנטים והמרצים ערים לכך שחלק מהציוד בספריית האוניברסיטה נקנה מחברה ישראלית והורכב על ידה, השיב הד"ר אבאזה בחיוב. הוא הסביר:
"כמונו הם מבינים שזה בא לשרת את האוניברסיטה, ובסופו של דבר את כלל העם הפלשתיני. זה לא הוגדר כשיתוף פעולה פוליטי.
"ואם מדובר בהתנגדות או בהסתייגות מקיום קשרים עסקיים בינינו לישראלים, אנחנו נתקלים בתופעות האלה דווקא מצדם של חברות ויזמים ישראלים. הם דוחים פניות שלנו בטענה שהם חוששים לביטחונם האישי כאן. במקרים מסוימים הם מוכנים לספק את הציוד ליד אחד המחסומים, אחרים מוכנים להביאו עד לכאן, אך הם מסרבים להתחייב לתת את השירות הדרוש".
הד"ר אבאזה ניצל את החלק הזה של השיחה כדי להעיר ברוח טובה לגורן, מדוע הוא מסרב עד היום לבוא ברכבו לאוניברסיטה. "גורן אינו הישראלי היחיד החושש לבוא ברכבו לשכם", אמר. "לדעתי החשש הזה אינו במקומו. מבקרים אצלנו אורחים רבים מארצות שונות, ובתוכם גם ישראלים, שלא אונה להם כל רע. הם בטוחים אצלנו. ישראלים שבאים לכאן שואלים אותי, 'מה יקרה לנו אם מקומיים יגלו שאני ישראלי, שאני יהודי?'; אני משיב להם, 'אין לנו כל שנאה לישראלי כישראלי, בייחוד כשהוא בא אלינו לעניין עסקי או חברתי, ובייחוד כל עוד הוא אינו נושא נשק ואינו לובש מדים שבגלל הכיבוש מעוררים רגשות התנגדות'. ישראלים אינם זקוקים לרישיון פלשתיני כדי להיכנס לשטחי הרשות, ואילו אנחנו הפלשתינאים כן זקוקים לרישיון כדי להיכנס לישראל, ורק מעטים מקבלים אותו". בשלב הזה הד"ר אבאזה פנה לגורן ואמר לו: "מיסטר יובל, בפעם הבאה שאתה בא אלינו בוא ברכבך והחנה אותו בחניון הקמפוס". 
לאוניברסיטת אל-נג'אח אין קשרים אקדמיים עם אוניברסיטאות בישראל. "בעתיד", סבור הד"ר אבאזה, "לא תהיה מניעה לקיים קשרים אקדמיים כאלה תוך שמירה שלא יוצגו ולא יתפרשו כפוליטיים". לשאלה מי צריך לעשות את הצעד הראשון ליצירת הקשרים האלה, השיב הד"ר אבאזה: "הבעיה אינה מי צריך לעשות את הצעד הראשון. קודם לכן, הרשות וממשלת ישראל צריכות להסדיר ביניהן כמה עניינים חשובים שאינם בתחום סמכותנו. לעניות דעתי מוקדם לדבר על קשרים
אקדמיים העלולים לקבל פירושים מוטעים ומטעים. אחרי שיושגו אותם הסדרים פוליטיים שהרשות הפלשתינית המוסמכת לכך חותרת אליהם, ייווצרו התנאים הנאותים לפיתוח קשרים אקדמיים גלויים בינינו ובין אוניברסיטאות ישראליות. הישראלים צריכים להבין שיש לנו רגשות, שיש לנו זכויות, שאנחנו חייבים להתחלק בדברים מסוימים ולעשות פשרות. עד היום אנחנו עשינו הרבה פשרות, הגיע הזמן שגם הישראלים יעשו פשרות".
בדרכנו לטול כרם ובחזרה סיפר גורן פרטים שונים הנוגעים לעסקות שעשה עם אוניברסיטאות בשכם ובג'נין. בשני המקרים, קבע, הן יצאו לפועל כמו שסוכמו מראש, בלא קשיים כלל ותוך כדי שמירה על יחסים טובים ואדיבים.
מדובר בעסקות בסדר גודל של כמה מאות אלפי דולרים. כאיש עסקים, ובאופן מובן וטבעי, ציין גורן את הכדאיות העסקית של שני הפרויקטים. ואולם, בשיחה עמו היה חשוב לו לציין מניעים אישיים נוספים, פוליטיים בעיקרם, וכן להצביע על היתרונות של קיום קשרים כלכליים בין ישראלים לפלשתינאים
ופיתוחם: "למרות הקרבה הפיסית בין ישראל לשטחי הרשות הפלשתינית, בגלל הסכסוך הממושך, הכיבוש והעדר הסכם - בדרך כלל שתי החברות סגורות זו בפני זו. הכיבוש אחראי לחלק מתנאי החיים הקשים בשטחי הרשות הפלשתינית.
חייבים להיות מודעים למצב הפיגור שהורשנו לפלשתינאים בשטחים". בהצביעו על הדרכים ההרוסות בדרך מטול כרם, דרך ענבתה לשכם, אמר גורן: "בהזנחה הזאת היו גם אווילות וגם רשעות".
גורן, בן 46, בנו של המושל הצבאי הישראלי הראשון של רצועת עזה אחרי כיבושה, האלוף במיל' משה גורן, הוא יונה פוליטית מוצהרת. את הדברים הבוטים כלפי התוצאות ההרסניות של הכיבוש הוא משמיע גם באוזני קרוביו ומכריו. הוא אמר: "שנים אני מרגיש רע מהדברים הרעים שעוללנו לפלשתינאים, ואם היום אני יכול לעשות להם טוב, ולרגע איני מתעלם מהצד הרווחי של העסקים שלי אתם, אני מרגיש שאני תורם במשהו לתיקון העבר ויצירת סוג יחסים חדש ובריא יותר בינינו לבינם.
"אנחנו הישראלים חייבים לסייע לפלשתינאים בשיקום ארצם משום שגם אנחנו תרמנו משהו להרס שהותרנו מאחורינו. שיתוף פעולה בתחום החינוכי יוצר שיתוף פעולה עם הדור החדש הפלשתיני, אצלו חלשים גורמי העבר והזיכרון השליליים. השכלה מסייעת לפיתוח חברה ומשטר דמוקרטיים, ובהם גדולים יותר הסיכויים לפיתוח קשרי שכנות טובה ושיתוף פעולה. כאיש עסקים אני יכול להוסיף, לצערי הרב, שעד היום שיעור התומכים בשלום בקרב תושבי עיירות הפיתוח והשכונות קטן, אף שהם אלה שייהנו ממנו יותר. במצב מלחמה, תנאי החיים של תושבי נתיבות קשים לאין ערוך מאלה של תושבי כפר שמריהו. עד היום, צורכי הביטחון משמשים תירוץ לא לטפל בבעיות החברתיות של ישראל,
הטיפול בהן מוצג כמותרות; בתנאים של שלום תיאלץ המדינה לעסוק ולפנות הרבה יותר אמצעים לפתרון הבעיות החברתיות של שכבות המצוקה".

Question 3

בחירות בבית הספר בליך, רמת גן - דצמבר 2008

Accepted Answer

סיכום פגישת ועדת בחירות מרכזית בבית הספר בליך, רמת גן מתאריך 22/12/08

לו"ז שבוע התעמולה:
 
	*הערה: חסר נואם מטעם הבית היהודי. תעמולת התא תתקיים ביום הגעתו לביה"ס.

2. 	במהלך שבוע התעמולה, פעילי התאים יוכלו לחלק לתלמידי ביה"ס חולצות, פליירים, כובעים וכדו',
		ובתנאי שהדברים מאושרים עפ"י תקנון הבחירות.

3. 	במהלך ההפסקות הפעילות חל איסור על פעילי התאים להפריע לתא המקיים תעמולת בחירות.

4. 	הקצאת שטחי התעמולה (עפ"י הגרלה שנערכה בועדת הבחירות המרכזית) מופיעה בקובץ נפרד.

5. 	בעלי התפקידים בתאים התארגנו במהלך חופשת חנוכה לקראת שבוע התעמולה ולקראת הפאנל	
		שיתקיים בתאריך 6/1.

6. 	פעילי התאים יכולים להיעזר באתר בליך כדי לעלות חומרים הקשורים למפלגה שהם מייצגים.

7. 	ראשי תאים שנעדרו מהפגישה ידאגו לקבל ממלי את תיקיית הנהלים.

8. 	ישיבת ועדת בחירות הבאה תתקיים בתאריך 30/12 בשעה 12:15, בחדר הישיבות.
		חובה על ראשי התאים או נציגים מטעמם, להגיע לישיבה.

Question 4

נאום תעמולת הבחירות בבית הספר בליך, רמת גן - דצמבר 2008

Accepted Answer

שלום, שמי יובל, וסיימתי את בית הספר בשנת 1971 במגמה הספרותית/היסטורית (התחלתי בריאלית, אבל הם לקחו את הלימודים יותר מידי ברצינות והיו מעט בנות).
 
בשנת 1969, קצת אחרי מלחמת ששת הימים וקצת לפני מלחמת יום כיפור, הצעתי למנהל בית הספר דאז, לארגן בחירות בבית הספר. 
 
הנה קטע מתוך המאמר שהתפרסם בשבועון "מעריב לנוער":
 
"יובל גורן, הוגה הרעיון הצנום והממושקף (שימו לב כמה מראה זה דבר זמני) שלמד באנגליה (אביו היה נספח בשגרירות בלונדון) היה נוהג לערוך בחירות בבית הספר, בחירות במתוכנת הבחירות לפרלמנט... התוצאה הייתה תמיד הפוכה מהתוצאה של המבוגרים..." 
 
למשפט האחרון עוד נחזור. 
 
ד"ר למדן, המנהל, עליו השלום, חשב שאנחנו צעירים מידי לבחור ואני עניתי לו שעוד מעט נלך לצבא מבוגרים מספיק כדי... (שנראה אז לגמרי כקלישאה).
 
המנהל חייך בעצב והתיר הצבעה לכיתות י"א ו- י"ב. (אני מבין שזה הנוהל עד היום?)
 
ד"ר למדן הציע שלא תהיה שום תעמולה אלא רק הצבעה, אבל אני התעקשתי שלב העניין הוא לברר מה העמדה של כל מפלגה.
 
המנהל הסביר שאין לו אישור להכניס נציגי מפלגות, ולכן התעמולה נעשתה על ידי תלמידי בית הספר, ולדעתי צריך היה לשמר עקרון זה.

עכשיו על התוצאות, כפי שאתם רואים בטבלה המערך קיבל 50% מהקולות גם אצלנו וגם בבחירות וגח״ל (הליכוד) 20% פה ופה.

שאני מקריא לכם את זה אתם צוחקים, זה נראה לכם כל כך ישן ולא רלוונטי (אז הייתה גולדה, היום זה ברק, אז היה בגין והיום זה נתניהו), מה להגיד עולם אחר לגמרי. 
 
אבל האמת עמיתיי היקרים למוסד מכובד, תלמידים, האמת היא ששום דבר באמת לא השתנה.

כמו אז כך עתה, רובנו ורובכם ככל הנראה עוד כמה ימים תצביעו לשלטון, רובנו ורובכם מסכימים עם הרוב, רובכם הולכים והלכתם בתלם, (ואני מזכיר לכם  שאנחנו ב- 1969 בעולם של אהבה ופרחים, יש לי תחושה שאתם מכירים את החומר... רק כדי באותו יום שהלכנו לבחירות ג'ון לנון נכנס לאולפני "אבירואד" לעבוד על המיקסים – פול כעס). 
בקיצור הרעיון שלרוב הנוער יש דעה משלו – הרעיון שאותו קיוותי, אני וחברי הרדיקלים, ורציתי לקדם קרס לחלוטין - כי אתם הצבעתם בדיוק כמו המבוגרים.
 
חוץ מתופעה אחת:
 
שוב מהמאמר של רון דגני: 
 
"למרות הצלחתו הגדולה של המערך, המעידה על הלך מחשבה מבוגר (שלא לומר זקן), אי אפשר להתעלם מניצוצות של שינוי שבא לידי ביטוי בקלפיות. 
כך למשל זכתה רשימתו של אורי אבנרי ב- 11 מנדטים בכנסת של ביה"ס בליך (בכנסת זכה אבנרי במנדט אחד – הכתב אגב, טעה, הוא זכה בשניים)".
 
בכל אופן בואו נחזור ל- 1969 מה היה הויכוח? הויכוח היה סיני והמלחמה הייתה "מלחמת ההתשה".
 המצרים, (שהם היום דיי עניים ואז היו עוד יותר) סבלו מאוד מסגירת התעלה (המעבר לים התיכון מהאוקיינוס שחוסך את כל הסיבוב סביב אפריקה – למיטבי לכת, המקום שגרם לנו לצאת למלחמה ב- 1956 עם בריטניה וצרפת), והציעו שתמורת הפסקת מלחמת ההתשה (כבר אז המוות פגע באח של אחת מבנות כתתי וחוויתי בפעם הראשונה שבעה אצל הורים...), נאפשר להם לפתוח את התעלה.
 
גולדה ודיין לא הסכימו (דיין אף אמר "טוב שארם א- שיח ללא שלום, לשלום ללא שארם א- שייח").
 
טוב, בואו נמשיך, שנה וחצי אחרי התגייסנו – הרוב הלך לשריון שזה היה אז החייל העיקרי - ובסוף הסדיר, שרבים מהחברה כבר קצינים או בקורס קצינים פרצה המלחמה (אני כתבתי ספר על החלק הזה: https://www.yuvalgoren.co.il/book).
 
בכל אופן, שלושה מחברי לריאלית – כן, שלושה מכיתה של 18 בנים (אתם זוכרים שאני עזבתי להיסטורית...), לא חזרו הביתה לאבא ואימא.
 
ואז בא נשיא מצריים – "איך שמחתי לקראתו" - וסיני כולה חזרה למצרים בתוך שש שנים.
 
כן, כן, אנחנו תלמידי תיכון אפופי הורמונים וחומרים אחרים – שחקני כדורסל ושחקני כדורגל, הבנו מה שגולדה ודיין לא הבינו - פשוט מאוד.
 
וכיצד זה רלוונטי לאיך שתצביעו אתם?
 
אני אגיד לכם מה דעתי: 
 
יש מחנה אחד תמיד שאומר ב"כוח" ויש מחנה אחר שאומר ב"טוב".
 
המחנה שאומר ב"כוח" משיג בכוח, מה שהמחנה שרוצה ב"טוב" רצה להשיג בטוב.
 
ואני מפציר בכם, לטובת ההורים שלכם שטעו, ולטובת עצמכם - לבחור באלה שמציעים את ה"טוב", כי הסיפור הקטן שסיפרתי לדעתי מוכיח שזה עדיף.
 
תודה,
יובל

Question 5

הספד לאבא - אפריל 2009

Accepted Answer

בית העלמין בקיבוץ נחשון – 12/04/2009

משפחה, חברים, בני ארצי, הטו לי אוזן.
באתי היום לקבור את אבא, לא לשבח אותו.
באתי לקבור אותו כחייל.
והטקס זה והמהות שמאחוריו מעלה בי תמיהה.
אבא חייל?

האיש המורד הזה, האופזיציונר הנצחי, האיש החופשי, האיש שמחשבה בתוך מסגרת שעממה אותו, האיש החכם והעמוק הזה, האבא הזה שלי שלא כפה עלי מעולם שום סוג של משמעת או מחשבה.

איך התגלגל האיש הזה להיות חייל?
ועוד תמיהה משתרשרת לה מהתהייה הראשונה:

מה גרם לאיש עוטה גלימת נביא הזעם של הציונות, הסוציאליזם ואחוות העמים להיות במדים שנים ארוכות?

ועל כל אלה עולה בי שאלה שלישית – והיא הקשה מכולן:

(לפני כמה שבועות שאבא היה מאושפז
חיכינו ליד מכון הרנטגן לצילום
אבא היה במיטה – הכרתו הייתה מבולבלת
והוא היה חסר סבלנות (כמעט אמרתי כרגיל)
אני עמדתי מעל המיטה
הוא לא זיהה אותי
אתה יודע מי אני הוא אמר
אני אלוף במיל משה גורן)

התעצבתי.
איך, איך זה שאלתי את עצמי, מצא אבא,
לשמר במוחו שאיבד כבר את כל קבציו, את הגדרתו העצמית באירוע שהתרחש לפני 50 שנה?
לא קרה כלום מאז?

שלוש שאלות שאפשר לסכם במשפט אחד
איך אבא על פי אופיו הידוע פה לרבים, על פי אמונתו בשלום שגם היא מוכרת
ועל פי כישוריו המעולים שגם עליהן אין מחלוקות, (יעידו גם אלה שלא אהבו אותו)
איך אבא היה ונשאר חייל?

שלוש שאלות ותשובה אחת
סיפור אחד.
סיפור אהבה.
סיפור האהבה בין "תקומת ישראל" ובין אבא.
הסיפור שלו התחיל כילד
בבית אביו וסבו שניהל בבית ספר ששפת הלימוד הייתה בו עברית
בגרודנו שמאחורי הררי החושך,
ושבא אליה עם הוריו והגיע לגיל הנכון היא נענתה לחיזוריו
כי היא ידעה שלהעמיד יישוב של שש מאות אלף איש
כנגד העולם העוין שסביבה
היא צריכה לפתות את מיטב בניה.

לאחר הניצחון המפואר במלחמת הקוממיות
הוא רצה לחזור למסלול לימודיו
אבל היא לא היית מוכנה לוותר על שרותיו
היא ידעה שהיא עדיין צריכה אותו
הוא ידע שהיא עדיין שברירית
שיש עוד לבנות את הכוח
והיא העניקה לו, ולא בקלות בגלל אופיו שנרמז עוד קודם,
את אותתיה וכיבודיה כולל זה שאתם נותנים לו היום

(ואני מודה לכל מי שעשה במלאכה, מששת האלופים בסדיר שעומדים פה מולי ועד הפקידה שאולי לא יצאה הביתה בחג בגלל אבא).

אבל בא הזמן, שתקומת ישראל הרגישה שהיא כבר לא צריכה אותו,
ואבא השתחרר מהצבא מעט לפני מלחמת ששת הימים
ואבא נשלח לעשות לביתו.

עכשיו נכון שאבא אהב מאוד אוכל טוב,
לאחריו קוניאק טוב ואחר כך כמובן מונטו קריסטו
שיש בו את הלחות הנכונה
אבל לא היית זו אהבה אמיתית
לא היה בה את הטוהר שבקודמת
וביננו רבותי כמה אפשר להנות מאוכל טוב
נכון הוא גם היה סנוב
הוא רצה שהיא תבקש ממנו,שהיא תרצה בו כפי שהוא רוצה בה

(שפרצה מלחמת ששת הימים אבא כבר היה משוחרר
והמלחמה החלה בלעדיו
הוא התהלך בבית כאריה בסוגרו
ואמר – אני הייתי שותף בבניית הכוח לא ייתכן שלא
יהיה לי חלק במלחמה הזו – הוכחה שגם אגו לא קטן היה
מעורב בסיפור האהבה הזה –
פתאום צלצל הטלפון – אני עניתי –
מדבר משה דיין שמעתי – אבל אבא כבר חטף ממני
את הטלפון –
מי שלא ראה את אבא יוצא מהבית באותו יום
לא ראה אוהב רץ אל אהובתו מימיו)

למזלו הייתה לאבא עוד אהבה.
אהבה גדולה
אימא – אימא שלצידה אנחנו משכבים אותו
אימא - הקשר שלו עם העולם הלא אבסטרקטי
הקשר שלו לעולם הרגש, אם יותר לי לומר
אימא שאהבה את תקומת ישראל לא פחות ממנו

(אתם יודעים שאימא סיפרה לי שאבא למד בארה"ב ערב
מלחמת העצמאות שהיא כתבה לו שאם הוא לא חוזר
הכול ניגמר בינהם - אבא לא אישר לי את הסיפור)
אימא שנתנה לו את מנת ההערצה שהיה כה זקוק לה
אבל אימא חלתה ואבא טיפל בה במסירות שאין עדינה ממנה
והיא מתה, מתה באומץ שעד היום מכה בי
והוא נשאר לבד

ותקומת ישראל קראה לו מעט
ביחס למה שהוא רצה ויכול היה לתת
כן אבא מת, אוהב מאוכזב, מאוכזב מהאהבה,
של שתי אהבותיו

ואני אומר לך אבא היום קבל עם ועולם שטעית
הנה היא פה "תקומת ישראל" עומדת מכבדת אותך ברוב הוד והדר
ישראלי
אבל אתה מניד יד עייפה ואומר בקול אוהב
"אבל מה יהיה איתה?
עד היכן היא תידרדר בעולות הרשעות והטיפשות?
עד היכן היא תזנה?"
ואני אומר לך אבא, מה שאמרתי לך לא פעם בחייך חולה הפסימיות אתה,
אפשר ואפשר עוד שיהיה גם אחרת
ומכל מקום רזי, מירי, זוהר, טלי, בעז, נעמי ותמר
נמשיך לחיות את אותה אהבה
נמשיך להוכיח כי אפשר לאהוב את הארץ הזו
ומתוך אהבה זו להבין, לכבד, ולקבל, את אהבת העם השותף לנו
בארץ הזו
נמשיך לדעת שאין כמו שאמרת לי פעם
"שרירים זה חשוב אבל הם צריכים להיות
תלויים על איזה עמוד שידרה מוסרי – ולא יזיק גם ראש"

אז נוח לך על משכבך בשלום
ימתקו לך רגביה של הארץ האהובה
במקום היפה הזה
ליד אימא

Question 6

מכתב תמר - אזכרה להורים בקיבוץ נחשון - מאי 2014

Accepted Answer

23/05/2014 – נחשון

סבתא שלום,

אני לא יודעת אם זה נכון להציג את עצמי אבל לייתר בטחון שמי תמר, אני הנכדה הקטנה שלך.
קבלתי את מכתבך מה- 30 לנובמבר 1953.

אפשר להגיד שהדואר רק נהיה פחות יעיל במשך השנים, מצד שני כמה שאני צעירה אני כבר יודעת שהעיקר הוא "האם" ולא "מתי".

צחקתי שקראתי על התיאבון של דוד רזי . למרבה הפלא זה עדיין המצב (אפילו שהוא כבר דוקטור) דומה לאבא שלו, לא?

ובעצם גם לך, כי הוא עדיין מאמין באדם ובחינוך.

לגבי הסבל של יובל מהשיניים גם זה עדיין המצב. אני חושבת שתשמחי לשמוע גם שבסוף יובל השתכנע, במה שאת ראית מזמן, שהעתיד שלו או לפחות ההווה שלו קשור למוסיקה גם סבא אני בטוחה ישמח (על זה עוד קצת אולי בהמשך).

והנה עוד עדכונים:

זהר הנכד שהכרת שהיית עוד כאן, התחתן עם עדי בת למשפחה אסלית מירושלים, כמו שאת אוהבת ויש להם שני מלאכים קטנים אריאל ודניאל נינייך הראשונים. אוסיף שהוא מגשים את החזון הסוציליסטי של כולנו ודואג לחסכונותיו של האדם העמל.

טלי גם הוא התחתן עם רז (כן, רז, איזה קטע אה) קצת קשה לפעמים עם הפטפטנות שלה והשקט שלו (או ההפך אני לא בטוחה), אבל הם זוג כל כך יפה ואוהב שזה ממש עושה אותי אופטימית לראות שיש מודל כזה של אהבה וכבוד הדדי.

אחי בעז – מה אפשר להגיד – סבא בטח סיפר לך כמה הוא יפה, חכם, מוכשר, טוב לב ואחראי. בטוח גם סיפר לך על הנון קונפרמיות הקיצונית שלו וכמו שאני מכירה את סבא הוא סיפר את זה בהמון גאווה.
(אגב הוא מתנצל שלא יכול היה לבוא נסע למילנו אתמול בעיני עבודה אבל הבטיח לאבא שיבוא לפה שיחזור).

נעמי, כן נעמי, שהיא כל כך את גם באומץ, גם ביסודיות, גם ביושר, גם ברצון לשנות עולם אבל בנעימות לא בהתרסה, מסיימת שלוש שנים בסמינר הקיבוצים והיא כמו שאת היית, הציר שמסיביו אנחנו מתרוצצים.

ועכשיו ברשותך קצת ת'כלס:

כמו שאולי כבר אמרתי אני לומדת קולנוע.

במסגרת הלימודים אני עושה עלייך סרט.

אדבר כמובן עם רותי אחותך שעברה את גיל ה- 90 (אבא ורזי היו ביום הולדת 90 שלה, שעמי המתוק ארגן לכל המשפחה בים המלח ורותי בדברי התודה לא שכחה להזכיר עד כמה העריצה את אחותה הקטנה).
ממנה שמעתי קטעים מהסיפור על ווגנר וההתנקשות ברחוב לבנדה בתל אביב (היא אמרה שסבא פאול כעס על זה שהחבאת אקדח בבית).

הסיפור כמובן ריתק אותי מאוד במיוחד שאבא, סבא, ורזי לא שמעו עליו ממך דבר, ורק במירי נתת את אמונך וסיפרת לה.

ד"ר ניר מן, כתב על ההתנקשות בספר על הטמפלרים וציין את תרומתך – שוחחתי איתו והוא יעזור לי להבין מה קרה.

אבל בכל זאת מטרידה אותי השאלה - למה לא סיפרת? למה לא כתבת? בושה?

שמירת סוד?

מה?

טוב, אז זהו בינתיים, אני בטוחה שגם סבא וגם את שמחים שאנחנו כולנו פה לומדים להיות משפחה – אני בטוחה שאתם ישנים בכפיות שוב כמו פעם ובטח מארחים את גדי מידי פעם.

שלך,
תמר

נ.ב. – רציתי גם לשאול אותך אם לפעמים אתם מתארחים אצל אלוהים, ואיך זה לעומת הפגישה שהיית לך עם מלכת אנגליה.

נ.ב. 2 – אבא חיבר שיר על הנושא.

Question 7

רשימות תל אביביות | חשיבותן התרבותית של כוסות רוח, אברהם בלבן - עיתון הארץ - אוגוסט 2019

Accepted Answer

ספרים רשימות תל אביביות
רשימות תל אביביות | חשיבותן התרבותית של כוסות רוח
סיפור שמתחיל בחוף גורדון, חוף הפנטסיות הגדולות

אברהם בלבן
07.08.2019 עודכן ב: 11.08.2019
  
חוף גורדון. הייתי עסוק הבוקר ורק עכשיו, לקראת אחת־עשרה, אני מגיע לחוף. הרבה יותר מתרחצים מאשר בבוקר, אבל עדיין לא ההמונים הממלאים את המקום אחרי הצהריים ובשעות הערב המוקדמות.

אחרי שחייה בים של דגל אדום אני הולך למלתחת הגברים להחליף את בגד הים. במלתחה נמצא כבר גבר בגיל העמידה, גבוה וחסון, ועל גבו שלושה עיגולים אדומים. באחוות גברים חצי ערומים אני שואל אותו למה נזקק לכוסות רוח, והוא מסביר שקיווה שאלה יעבירו את הכאב שהוא חש בזרועו השמאלית. אני אומר לו שזה לא בדיוק התחום שלי, אבל משתף אותו בניסיון שצברתי עם השנים בטיפול בכאבי כתפיים. העצות שלי לא מעניינות אותו. מעניין אותו יותר מה כן התחום שלי. כשהוא שומע שאני עוסק בספרות האיש מתעורר: "יופי, כי אני סופר". חוף גורדון חוף מלא הפתעות.

אני מציע לאיש להחליף מלה בבית הקפה המוצל שעל החוף. שמו יובל גורן והוא נולד ברמת גן ב- 1953. כבר שנים הוא גר בתל אביב ומגיע לחוף גורדון כמעט עם אור ראשון. הרומאן היחיד שפירסם עד כה, "מדריך לנוסע הבודד" (הוצאת אסיה, 2007), מספר על בני דנציגר, שלקה בהלם קרב בשעות הפתיחה של מלחמת יום כיפור. שלושים שנה מאוחר יותר הגיבור נוסע לעיר הנופש הגרמנית ויסבאדן כדי לכתוב טור עיתונאי על הקזינו המפורסם של העיר ושם תוקפים אותו זיכרונות המלחמה הנוראה ההיא. אני מכיר לא רע את הספר כי התכוונתי לעסוק בו במאמר הסוקר כחצי תריסר ספרים שעניינם הטראומות המיידיות או המאוחרות של המלחמה (ספר שנוסף ממש לאחרונה לרשימה שבידי הוא ספרו של יוסי עוזרד, "ירח מעל סואץ", כנרת זמורה, 2019). ספרו של גורן עורר בי עניין מיוחד בגלל אופיו הפוסט־מודרני: ספר על טראומה מנסה בדרך כלל להעניק מהימנות מרבית לחוויה ולהעצים אותה, ואילו הרומאן של גורן מסופר על ידי גיבור לא מהימן המדגיש באופנים שונים את האופי הפיקטיבי של העלילה.

גורן, בעיניים כחולות מתחת שיער קצר מאפיר ובעור שזוף וחלק המעורר את קנאתי, מספר כי הגיבור הלא אמין של ספרו נועד לחזק את הרעיון המרכזי של הרומאן: אנחנו עַם הנמצא בהלם קרב מתמשך. הוא בכלל הגיע לספרות מלימודי כלכלה ומהוראת כלכלה ומניהול עסקים, וכתיבת סיפורת היתה לו דבר חדש לגמרי. שמונה שנים התמודד עם המדיום החדש הזה לפני שהרגיש שיצר יצירה בשלה.

מתברר כי החוף הוא משרדו העיקרי. הוא מגיע לכאן כל בוקר בשש, ועד הצהריים, בין שחייה לשחייה, מנהל מכאן את החברה לתכנון ולריהוט של ספריות שבבעלותו. אני אוהב את הפילוסופיה החופית שלו: בניגוד לכמה מחבריו הקבועים כאן, המתלוננים מדי פעם על הים הסוער או המלוכלך, הוא אומר כי הוא לא מתווכח עם הים, מקבל אותו כל יום כמוֹת שהוא, שוחה בו כל יום כמוֹת שהוא.

אני רוצה לחזור לרומאן שלו אבל גורן אומר שהוא כבר במקום אחר. הבוקר הזה צופן אם כן הפתעות נוספות. בן שיחי מספר שממש בימים אלה השיק עם שותפו, המוסיקאי איתי זנגי, אופרת רוק. ב-2013, כשהיה בן שישים, הוציא עם זנגי אלבום שירים ומיד אחר כך התחילו לעבוד על האופרה הזאת. אני יודע היטב מה עושים עם ספר שירים, עם ספר מחקר, עם רומאן. מה עושים עם אופרת רוק אין לי מושג. לדעתו, הוא אומר בכנות של אדם שאין לו זמן לבזבז על נימוסי ענווה, זו יצירה נהדרת. הפנטסיה הגדולה שלו היא שמישהו יתאהב בטקסטים ובמוסיקה וירצה להפיק את האופרה הזאת. ועד אז? עד אז הוא מפיץ את האופרה בין חברים ובני משפחה ומקווה לטוב. ועכשיו, כשגם אני בבחינת ידיד, הוא שולח לאימייל שלי לינק לַאופרה ביוטיוב. אני מסתכל על החוף הרחב שמולנו. כמה פנטסיות גדולות וקטנות, כמה תקוות ומשאלות כמוסות משתזפות עכשיו בשמש או מקררות את עצמן בגלי הים?

ציפיתי שאופרת רוק תהיה מרדנית ובועטת, אבל המוסיקה היא מעין חשבון נפש של אדם בגיל שישים
פטפטנו מספיק לפגישה ראשונה ואני נפרד ועושה דרכי חזרה לביתי. "עומס חום כבד מן הרגיל", הזהירה החזאית וצדקה. רק השקמים בשדרות בן גוריון אדישות לחום ועל ענפיהן המוצקים מחזור נוסף של אלפי פירות ירוקים וסגולים.

אחרי הצהריים איני קורא על כורסת הקריאה שלי אלא מאזין לאופרת רוק, שכותרתה "ככל שאנחנו יותר מבוגרים". התמונה הראשונה מפתיעה אותי. ציפיתי שאופרת רוק תהיה מרדנית ובועטת ואילו המוסיקה שאני שומע מתאימה באמת לכותרת "ככל שאנחנו מתבגרים": מעין חשבון נפש של אדם בגיל שישים הנזכר "כמה הייתי פעם זמין למין" והיום "אני לא יכול / בלי אינטימיות, בלי קירבה, / אתה יודע מה? בלי אהבה". קולותיהם של גורן וזנגי נעימים מאד והמוסיקה זורמת היטב עם המלים. שתי התמונות הבאות, שמלותיהן עוסקות בחיפוש משמעות ובגילוי משמעות במשפחה ובילדים, מחזקות את הרושם הראשוני. היצירה נראית לי פחות כאופרת רוק ויותר כאלבום קונספט, משהו בנוסח "The Dark Side of the Moon" של פינק פלויד או אלבומי הקונספט של מאיר אריאל, ברי סחרוף או שלומי שבן.

מעבר להגדרות כאלה או אחרות, אני יושב כבר קרוב לשעה וממש נהנה מהמוסיקה. אני לא יודע עד כמה כוסות רוח עוזרות לכתף כואבת. לי, מכל מקום, הן עזרו היום לקבל כרטיס למופע מוסיקלי נהדר.

Question 8

שיר למיקה ואמה - אוקטובר 2020

אודות