Question 1

The Chess Game

Accepted Answer

I entered a square that was defined by little shops .In the middle of the square there was a chess board made out of black and white tiles. On the white side there was an old man .wearing a wild white beard .He wore shabby blue collar dress. On the stone bench behind him a few males were discussing the game in sword sounding Dutch. The black pieces were operated by a much younger man. I walked around and found an observation point on the stone bench to the side of the black pieces.

I fixed my eyes on board, only the two 70 cm beautifully carved kings, a couple of 60 cm rooks and a few 50 cm pawns round and firm with no hard edges  were left .The other pieces were scattered around the board as silent witnesses of the carnage that took place before I arrived. At first it looked to me as though the game was quiet even but gradually, as the old program was resurrected from my outdated hard disk, I could see that the old man was methodically pushing his opponent to meaningless spasms. It took the young man a little while longer to see the pathetic nature of his position as it relied on the old man making some trivial mistake which you could see from his patient style and the little smile he had on his upper lip was not a possibility. Finally, the young man raised his hands to his sides shook the offered hand and walked over imitating a drunk to his laughing friends on the stone bench.

I felt a twitch in my leg muscles as though the time out was over and I am reentering the game.  I ordered myself down like a dog stay on the side lines, you see nothing from within, you see all from without you want to be a writer, that's where a writer should be, change, stop jumping into every pool of blood you see. A discussion was going on at the bench behind the old man and a thirty something guy dressed in week end journal cloth came up with a peacock walk

The dead soldiers and officers where placed back on to the battlefield I thought for a second this was an unrealistic aspect of the game but then I realized that though the same pieces were used, it doesn't signify that the soldiers and officers have come  back to life but rather that they are going to die again. I took out the note book and prepared to chronicle the new battle in the everlasting sequence of wars.

From the aerial photography you could not know if the blacks or whites were stronger as they were exactly even in numbers, the only difference in strength is in the minds that operated them .I thought was an intriguing part of the chess game but could not decide if it was a useful metaphor for the real thing.            
	
The armies were set one against the other. In the front line the pawns then the officers the bishops who are strong yet confined always to see the world diagonally either white or black. Then the knights whose sphere of influence is more limited but their strength is higher because of their ability to maneuver in tight situations .On the sides two castles for the king to choose from if it needs to be moved to a safe haven during the war and in the center the queen the strongest piece and last the king who takes part in the proceedings only at the very end if the war is not decided earlier

The challenger immediately started an offensive as though he was out for a quick victory or quick defeat .The old man elegantly broke the insufficiently backed attack and moved his white queen to the flank and threatened the king with a check.
The peacock cursed  and after a long moment of thought moved his King to a safe place which immobilized the King's rook  .The old man now transported more force towards the exposed flank .The opponent seeing that his king was in real danger decided it was time to transfer his king to the queen side and he castled .

"You can't do that" I blurted, my voice too loud to be ignored 
The peacock turned to me his face red "what is the problem" he said aggressively.   
"You are not allowed to castle after you moved your king" I said pointing to the board 
He turned his head back and translated what I said to the old man, the old man answered him with a shrug.  
"These are not the rules we play in Holland "he said turning back to me 
I was relieved that my outburst has not altered the sequence of events and relaxed back into my historian posture noting that even the illegal move he had made will give him no chance of winning     
He studied the board, looked at his golden watch and then at the board again.  "You are right" he suddenly said looking back at me "he is right" he repeated 
Raising his voice to the now crowded square "I must surrender, I made an illegal move" he declared moving his gaze to me. 
"You don't have to resign" I said coldly "you only have to take back the illegal move (actually the rule is that he has to move the piece he made the move with, but I did not want to sound too complicated) 
"No, international rules of chess say that if you make an illegal move it's surrender" he said with authority ," my wife is waiting for me for lunch " he added to my blank face. I smiled thinking that that was why he referred to international rules and he walked away.
   
.No one from the contenders bench moved everyone was looking at me as if it was obvious who's next to come up and play. I stalled a bit but knew I had no option, truthfully not because of popular sentiment but because there was someone inside me that hated the sidelines and wanted to participate always. I got up.

"Not some big master I hope" the old man asked me and I laughed confidently thinking that his lack of knowledge of my strength was one of my only assets.  
I picked up the pieces to place them back into position and  was surprised by their weight. I wondered what made me assume the pieces were made of wood. 
I felt the beast of ambition taking over and knew I best accompany it for the beast, as Rene taught me, had no reason .Who ever was the real me was an on going internal debate but to the outside world I appeared as one and   I had no intention of making a fool of myself like the two before me.

The old man walked onto the board and moved the king pawn foreword with his leg as though the soldier needed a boot in the ass to start fighting. I breathed a sigh of relief, it was the orthodox opening which I knew better than any other but I also reminded myself that the first maxim Rene had taught me was that nothing is to be done unless my reason accepts .I took to mean I should primarily use my good sense and not my memory .

His next few moves were standard and relatively cautious. I agreed with myself that my strategy, for now, was to prolong the game as much as I can and so I developed my pieces with patience taking my time for each move.

Our similar attitudes led the battlefield to be crowded the situation too complicated for my skills and knowledge both in the art of war and in the game of chess. I recalled Rene's second maxim of the method which suggested that it is best to divide a big complicated problem into small simple. I concluded that in this situation it meant to get a few pieces off the board, what's called causalities in war and exchanges in chess lingo.

I rubbed my chin and cheek feeling and hearing the one day beard and moved my knight deep into the enemy's territory-. The old man stepped back and looked at me with an overtly scornful smile. A heated discussion flared on the stone bench behind him. One of the spectators asked him something and he answered pointing to the board .I looked at the old man and he hushed them impatiently and then  he bended and lifted the knight  from the board .I took his bishop. A serious of exchanges followed .The situation did become clearer but alas not simpler. I found myself a pawn down and another pawn got disconnected from my troops far away into the white land. You are going to loose the beast that forced me to play started moaning.

I looked up and was surprised to see that while I was concentrating many people have joined the outer circle. Amongst the crowd I spotted a tall young woman our eyes connected and she smiled .I smiled back and she hid her beautiful face behind a 35 mm reflex camera and pointed it at me. I went into a Rodin thinking men pose staring at the board and could here hear her laugh and then the snap. I thought of the face that has launched a thousand ships and I knew my strategy was now to win her appreciation. On impulse without too much thought I grabbed my queen out of the palace and moved her into the fighting zone with a dramatic gesture.

I walked back and than up and down the periphery of the board and to my delight I saw in my impulsive move caused multiplicity of threats to the enemy I had not calculated.

The old man seem to have lost his composure .He reached for a piece and then to another then stepped back, suddenly he looked very old .The discussion on the back bench was now loud it was as though the king council, sensing the weakness of the sovereign has become an independent entity and gained control of the kingdom   .I heard some discussion from the general crowd and. I could hear the woman saying, in English, to someone that it was not fair but as I studied the board I felt my position was strong enough to win them all so instead of protesting I smiled arrogantly .

The louder of the consultants explained in length some theory he had pointing to the queen side and suddenly as though I knew Dutch I understood what he was saying and the worse of it was that he was right .The old man also realized the logic of his argument and moved his queen to face mine .I was compelled immediately to take his queen holding her up in the air like the head of a foe in the town's square, he removed mine with less ceremony.

With less power on the board the pawns deficit became acute .I realized I had to surrender or get involved in a long end game which I had no wish for and so I kicked my king down .

Which answering my threats with his to challenge mine at the same time threatrning made his rejoinder .  He has found the weakness in my argument  
IN MY  did not     
   
The nobility represented by the rooks basically are in charge of safeguarding the king while the queen representing the main force in the kingdom now had to join in the battle and the move had to be immediately recognized.

Second observation led me to conclude that lose in material might have given me some advantage in momentum, that is to say there was now room for the heavy pieces to express themselves. 
The old man sensed my strategy and brought his queen into the battlefield 
too I reflected a long minute and did the same he raised his head and smiled 
 
I take his queen and lift it into the air as though I have beheaded her the crowed responds with laughs the old man takes my queen but now I know that the I can be fairly confident of the game lasting and I need to formelate  a new strategy .In amazment I found my pulse raising I decide I want to win the game yes win the game not so much because I crave winning but because I am tired of loosing and being philosophical about it the crowed the advice the argument I  have with the bystanders behind him dilemmas rubbing my chin the board becomes  every thing  we manuvere around each other mistake loose kick "not the king" angry

Question 2

אוסטרליה

Accepted Answer

איש קם אתמול בארבע בבוקר בסידני – אוסטרליה. לקח מונית לשדה התעופה, המטוס אחר בשעתיים, הוא המריא לטיסה של חמש עשרה שעות ללוס אנג'לס, הוא חיכה ארבע שעות נוספות לטיסה של חמש שעות לניו יורק ומשם לאחר המתנה ארוכה הוא המריא לארץ. נחת עבר ביקורת גבולות, חיכה למזוודות, אחר כך לאולם ההמתנה שם לא חיכה לא איש, לקח מונית והגיע לכאן.

ליד האיש שחזר מאוסטרליה, יושב איש אחר. הוא ירד רגע לפני שהצלם הקליק את תמונותו, משרי. הוא עלה כמה מדרגות, היא פתחה לו את הדלת בחיוך רחב. הוא התפשט, חיכה זמן שידו מאחורי ערפו על המיטה, היא חזרה, התפשטה, דחפה שתי אצבעות עטופות קונדום לפי הטבעת שלו בעוד היא מוצצת אותו, התישבה עליו אחר כך ורכבה והוא גמר לוחץ בחוזקה את שדיה, אחר כך התקלחו.

בין האיש והאיש יש מזוודה ואתה לא מצליח להחליט למי שהיא שייכת ולכן אינך יודע מי האיש שחזר מאוסטרליה ומי האיש שירד משרי.

Question 3

בבושקה

Accepted Answer

בתחילת השבוע התחיל להרהר בפרק החדש. הפרק שיתחיל לאחר שישראל מתעורר מהחלום אל קול נחירותיו של השכן השמן בכסא שלידו. זה גרם לו הרגשת הקלה גדולה כי הוא ידע שזה אומר שהבפרק הקודם שלם ולא ימשיך, ככל הנראה, להציק. כתמיד בשלב הראשון הוא התמקד בתחושה שהוא רוצה שהפרק ייצור. זה קריטי, הוא שינן לעצמו, לפעמים בקול רם, תוך כדי הליכה על החוף, שהקורא ירגיש את המתח שמרגיש ישראל בתוך המטוס לאחר יותר מעשר שעות של טיסה ולקראת הנחיתה בארץ. רשעות נעימה הציפה אותו שהוא דמיין איך הוא יטלטל את קוראיו בין שמים וארץ, בין תקווה ויאוש והוא גזר על עצמו שלא להמנע משום תחבולה מטעמי טעם טוב או יתר עדינות. המבחן למילים יהיה אך ורק עד כמה הן מעוררות את בלוטות הרגש, הוא נדר.

בהמשך השבוע הוא החל להכנס לפרטים ואף רשם בפנקסו הקטן את הסצינות שמהן יבנה הפרק; ההתעוררות מהחלום בחזרה למציאות, ההליכה לשרותים לאחר ההתלבטות האם להעיר את השכן השמן, להתגלח או לא להתגלח מול הראי, חזרה למקום, אף דבוק לצוהר, פיסת החוף של המולדת מתגלה, מטוס מאבד גובה, הבטן מגיבה בהתאם, כבישים והנסיון לזהות אותם, חריקת הגלגלים כאשר הם נוגעים בקרקע, התגברות רעם המנועים, מתגבר, מתגבר, מתגבר עד שדומה שיתפוצץ כמו חלל בטנו הקר והמכווץ של ישראל.

עלה גם בדעתו שיש, מטעמי טקסטורה, לשקול אתנחתא סמי קומית, מרירה, מתוקה, שחרור קל של המתח, בצורה מבוקרת, מצחיקה, מדחיקה, אולי בדמות מחיאות הכפיים של הנוסעים ושירה של ה"הבאנו שלום עליכם" במערכת הכריזה שישראל ינסה להצטרף אילה אך גרונו יחנק. פיקוק העצמות בקימה. יציאת ישראל לכבש המטוס, התעכבות על שאיפת האוויר החם והלח, המוכר כל כך, של ארץ הקודש בחודש אוגוסט, משם לאולם, לניווט העצבני בין טורי בקורת הדרכונים, המחזיר אותך באחת ארצה, להלמות הגורלית של הטבעת החותמת.  וכך, במתינות אכזרית ומיומנת להוביל לרגע שבו ישראל מגיח דרך הדלת האוטומטית, דוחף את העגלה, יוצא לאולם הגדול, עיינו מרצדות לכאן ולכאן מבקשות, מיחלות, לרגע האמת, לתשובה לשאלת השאלות לשיא של הדראמה: האם לאה באה לקבל את פניו? האם היא שם... זהו רגע המבחן הוא יודע, לא עוד תכנון אלא ביצוע, לא עוד כל המילים בעולם אלא אלפיים מילים מסודרות נכון. לא עוד אסטרטגיה אלא טקטיקה, לא עוד אומנות אלא מלאכה. לא עוד פרגמנטים של מחשבה תוך כדי הליכה אלא תחת דבוק לכסא.

הוא מפוקק את אצבעותיו, ממזלג ריבוע אבטיח מהצלחת שהכינה לו רעייתו ומניחן על המקלדת.

"התרחשות מוציאה אותי מהחלום ברעד, לרגע אינני יודע איפה אני, הרעש המונוטוני של המטוס והנחריות הקצובות של השכן השמן עונים לי. עוד שעה בערך אומר לי החור בתחתית הבטן. גם לאה צריכה להתעורר בשעה הזו. הדיילות מחלקות מטליות לחות וחמות לאלה שהתעוררו, אני רואה אותה קמה, משילה את הכותנת הארוכה הירוקה, מתמתחת, מביטה בגופה בראי, מצחצחת, מתקלחת, מסבנת את מפשעתה. "בוקר טוב אדוני" אומרת לי הדילת עם הקוקו, אפילו שיש בזה משהו נערי אני אוהב שהיא עושה קוקו גבוה, היא נראית כמו סוסה אצילה, "מבקשת לה רוכב עז פנים", היא פעם אמרה לי וצהלה, יותר סביר אבל שתתן לשיערה לזרום חופשי, אבל אז היא צריכה הייתה לקום קודם, אני חושב. יש ללאה חוש חזק לדרמה. ומה תבחר ללבוש, זו תהיה אינדקציה חשובה, אני מחייך, משהו מבליט ומוחצן, לא, לא היא, צנוע ומרומז אבל בטוח אם משהו שיעורר בי חיוך, אולי הסיכה עם הקופיף? השעון המעורר מצלצל אבל היא בתנועה עצלה לוחצת על הכפתור, עצלנית שכמותה סוגרת וממשיכה לישון, העולם שמבחוץ ואני בתוכו לא מעניין אותה, או גרוע יש מישהו לצידה והוא עכשיו עולמה. ואין שום שעון. קוקו? שיער פזור?, ממשיכה לישון או קופיף? מישהו לצידה? מה החליטה המציאות להגיש לי? אני חיב לקום. 
השכן השמן לצידי... ",

הוא מוצא את עצמו קם ומתחיל להתהלך בחדר האטום, המזגן מזמזם, מעצבן.

בדרך הטבע מתפרשת קימתו לקימה של גבורו אבל למען האמת היא משקפת התלבטות שהבליחה בתוכו, לא  ברור לו כמה להכנס לפרוט של השכן השמן, האם רצוי להקדיש להתלבטות קטע שלם כדי להחריף בנפש הקורא את התיעוב שישראל חש כלפי האפשרות שאולי ישן מישהו בצמוד ללאה, או רק משפט קצר שיכלול נחיריים רוטטים וזיפי זקן על פימה ולסמוך על הקורא שיעשה את הקישור.

אסור, הוא מרגיש לשחרר את הקורא, אפילו למשפט, מהחרדה שישראל חש. כן נכון, הוא חושב אבל מצד שני גם סריגת בוקרה של לאה עם בוקרו של ישראל, רעיון שאגב נולד רק משעה שהתחיל להקליד, ככל הנראה תאריך את הפרק מעבר למה שתכנן ויכולה בשלב מסויים להמאס להיות טרחנית וטכנית ויש סכנה שהקורא יאבד עניין ובמקום להתפלש איתו בבניית המתח, במקום להתפעל מיצירת השקט שלפני הסערה, במקום להכבל איתו בקלאוסטרופוביה של הזמן, הוא פשוט ידלג, ידפדף ויקפוץ ישר לסוף הפרק, לסצינה באולם קבלת הפנים.

מדילוג, בל אופן כרגע, אין צורך לחשוש, הוא מוצא את עצמו מגחך, הרי הפרק הבא עדיין לא כתוב. אי אפשר לדלג אליו, כי הוא לא קיים. תשובה נחמדה, הוא עונה לעצמו הסרקסטי, אבל ברצינות, מה יקרה שם, באולם קבלת הפנים. תכלס לאה תהיה שם או לא תהיה שם? קור עולה מכפות רגליו ומתפשט בגופו, הדם אוזל מפניו. האמת המרה היא שאין לו מושג. כל פתרון שגלגל במוחו בשבוע האחרון, בהליכות האינסופיות לים ובחזרה  נראה לו מלאכותי, שרירותי, תפל. ספרותי. איך זה, הוא ייסר את עצמו, אחרי כל הנדודים וההרהורים שהוא העביר את ישראל בחצי הגולה, אחרי שכבר החליט שהוא יחליט לחזור , אחרי אלפיי מילין שלא לאמר עשרות אלפי מילים, איך זה לא נוצר שום פתרון מחייב מתבקש, טבעי? ולמה בלי הידיעה לאן זה הולך הוא לא מסוגל לכתוב את הסצינה? בחיים בכל אופן, הוא חושב, זה לא ככה.

הוא חורק בשיניו ורוקע ברגליו. הוא מוצא את עצמו בסלון. אשתו שותה תה קר של אחר הצהריים מול הטלנובלה. "אני יוצא" הוא אומר, לא מודע עד כמה נשמע קולו סדוק מדמעות תסכול. היא עונה "לא אמרת שאתה עובד היום מהבית?". ואחרי רגע צועקת אחריו "קובי אתה בסדר?"

הוא טורק את הדלת מבלי שישיב ממלמל לעצמו "רק היא חסרה לי עכשיו".

סאונה של העיר מכה בו. הוא מרגיש כאילו יצא מהדלת למקום אחר ממה שציפה, מקום משונה שבו הכל זז. הוא שוקל לרגע לברוח חזרה אבל זוכר את הקפאון שאורב לו ומושך את עצמו הלאה לכיוון השדרה. אוטובוס מעשן ורועש עוצר בתחנה, נוסעים נפלטים החוצה. חלקם איטיים, מתקשים. שדרת המכוניות מאחור מצפצפת. הוא פוסע לתוך השדרה. העצים הגבוהים מכילים את החום הלחות בבמקום לתת צל. הוא פונה לכיוון צפון. למרגלות עץ עבות שנשרג יפה-יפה, למרות או בגלל העשן, לובש מדים מחכה שכלבו יעשה את צרכיו. מולו מגיעה שטוחת כפכפים בחצאית פרחונית מלבלבת, רעננה, עם כלבה משלה. הכלב מושך את בעליו לעבר הכלבה. הקצין נושק ללחיה המוגשת של הצעירה. הכלב נובח בחוסר סבלנות לנקבה. בהו אהו האוס נובח מדריך למגפון עתיק מול חבורה צעירה, עליזה ומבודחת של בנים ובנות, שעל פי הכיתוב על החולצות, הם מתיכון עמק החולה. רץ נחוש פוגש חבר בחליפה. הם משוחחים הרץ ממשיך לרוץ במקום, תינוקות, בתוך ומסביב למגרש המשחקים המגודר, רק חיתולים לגופם, שולחים ידיים קדימה לעבר אמהות צעירות. זקנים כלה מבט נזכרים בנעורים שאיכזיבו. עיניו מתרוצצות מחפשות פרצוף מוכר. הוא מרים את ראשו לעבר המרפסת. כאילו מנסה לראות את בבשוקה רבקה צופה על אמא שלו הולכת יד ביד עם אבא שלו, כשהיה בא לחופשה מהצבא, ומדווחת לסבא יעקב. הוא עבר פה אינסוף פעמים, בחבורה או לבד, בדרך לים או בדרך מבית הספר, עם או בלי אופניים. במכנסיים קצרים או ארוכים. הוא זוכר המון, אבל מרגיש שהזכרון לא מתחרז עם ההוויה, שהמקום זר לו, כבר שייך לאחרים.

צעידתו נראית מהירה יותר בגלל הירידה לכיוון תיאטרון הבימה, אבל למעשה משקפת, למי שעיניו רגישות, את הבהירות שהוא מתחיל לחוש בתוכו. את חדוות היצירה המתעוררת מדכאונה. לא ברור לו איך בכלל העלה בדעתו את האפשרות שלאה תבוא לשדה התעופה. זה הרי יהפוך את כל העניין לעלוב, רומנטי, מתחנף. הרי ליבת הרומן, הזמזום הקבוע שלו, היא הרגשת הניכור של ישראל, הזרות שהוא מרגיש בכל מקום, הבועה שהוא נע בתוכה. חוסר היכולת שלו לראות מעבר לעצמו. מה יעצים את ההרגשה יותר מכך שאיש לא יבוא לקראתו של ישראל בשובו הביתה? מה יהיה חזק יותר מכך  שעיניו המתרוצצות לכל עבר לא תמצאנה שום דמות מוכרת? כך, דווקא בארצו, במולדתו, בביתו , וא ירגיש את הזרות הקשה והאכזרית ביותר. בפעם הראשונה בספר, הטריטוריה לא תהיה תרוץ אפשרי לניכור. בדידותו של הגיבור תקבל מימד טראגי. הוא מרים את הראש מחשש שדיבור שחמק נקלט על ידי מכר. ידיו מתנדנדות לכל עבר, כן, כן, ישראל זר בעיר שלו. כמה פשוט, כמה ברור, כמה נכון. זה טוב גם, הוא חושב כי ההרגשה שפתאום המקום שגדלת בו, זר לך, ברח ממך, מוכרת לכל אחד, לא יהיה קשה להעביר אותה לקורא.

הוא חוצה את הכביש לכוון המבנה עגול. הוא חולף על חזית הבנין התיאטרון מנצנץ שלט אלקטרוני "הערב באולם מסקין מחכים לגודו". נגן צ'לו ונגן חצוצרה מגיעים לעבודה. הוא מחפש מעבר. מימין בית קפה והיכל התרבות. הוא חולף מתחת לגשר בסבך הצמחיה. הוא מזהה שלושה חתולים משוחחים ביניהם ליד חלון של המוזיאון לאמנות על שם נדבן כלשהוא. הוא חוצה לשדרות ח"ן. חסרת בית שופעת שיער לבן צמודה לספסל, ליידה עגלה של מרכולים מלאה בשקיות ניילון. היא מקשיבה ליומן חדשות מטרנזיסטור ישן. חיוך מבוגר עולה על פניו, והוא נכנס לתוך עצמו.

"אני דוחוף את העגלה, משפיל את ראשי בתקווה שהיא תמצא אותי, תצעק או תרוץ אלי. בחורה יפה לובשת שמחה פרחונית רצה לחייל שבא לקראתה במעין אדישות, קבוצת תלמידים שחזרה מטורניר מניפה גביע לעבר קבוצת הורים הלבושים בגדים של קיבוץ, היא לא פה, אני חש זאת, כל קבי הטוב שהואיל רבונו של עולם להעניק לאולם הזה כבר נלקחו, אני מרים את הראש, נרעד לרגע מעוצמת הבכי אבל משתלט על עצמי ומנווט בתוך הצפיפות לכיוון...".

עד כדי כך הוא מפותל בתוך פרטי הסצינה עד שהוא לא שם לב לעגלת נכים, לה קשור סרט כתום שבה יושב פולני זקן חבוש כיפה וכמעט נתקל בה. הוא אומר סליחה, באנגלית, לפיליפיני שנוהג אותה. הוא חוצה לכוון הככר שם נרצח ראש הממשלה. הוא מציץ אל חלון חנות הספרים, מישהו פותח את הדלת הקור שבורח מבפנים מנשק לזעתו. כן כן, יש לו את זה הוא חושב.  מתוך גאווה, שלא לאמר גובה לב. הוא כבר כמעט רואה את ספרו מונח שם בערימות, מוכן וגמור, מוגהה, ערוך וכרוך ונחטף. הוא מדמיין חליפה, קוקטייל, ידיים מושטות לחלילי שמפניה קרה, נשים עם מחשוף עמוק תולות בו עיניים מעריצות, מזמינות  ושואלות כאילו השאלה נשאלת בפעם הראשונה  עד כמה הארועים בספר אכן התרחשו. רחל ניגשת אילו מנשקת בחופזה ולוחשת "ידעתי שתעשה את זה גבר עז פנים שלי".

התרוממות הרוח לא מחזיקה מעמד יותר מעוד כמה צעדים. כבר בפנייה לשדרות בן גוריון, מקום בו היה פעם גן החיות, אולי בגלל שהוא חשף לעצמו עד כמה הוא שטוף זימת הפרסום ורצון להוכיח, או אולי בגלל מאמץ ההליכה המצטבר, החום, הלחות והזעה, או בגלל האנדרטה לזכר יעל, מיכל וענת והסתירה המרגיזה בין  "השלום היה חלומן" במקום אחד והי"ד במקום אחר, אבל בעצם פשוט כי כך בנוי האני היוצר, אין לו קיום ללא בעיה לא פתורה, חוזרת להציק לו החרדה שהוציאה אותו לרחוב.

"הגעת לתחנת המוניות, נניח", הוא אומר לעצמו בבוז ולעג, מה, במחילה, תגיד לנהג המונית שיגביה עיניו למראה וישאל:

"לאן אדוני"?

הוא שוב מרגיש תקוע. העובדה שהנה הוא מצא את הפתרון הנכון, הטבעי, להמשך הסיפור, במקום שתשכנע אותו שבסופו של דבר הנייר יסבול את הכל, שאוטוטו הוא מגיע לסוף ואסור להשבר עכשיו, מביאה אותו למסקנה שכל מה שכתב, כל השעות והימים והשנים היו בזבוז של זמן. כל המראות והתחקיר והנסיעות, החגיגות הקטנות שחגג כל פעם שנחלץ מהבוץ, הם לא יותר מרגעים שבהם האשליה העצמית גברה על האמת. כרגיל הוא אף מזדרז לעבור להלקאה עצמית ומגיע למסקנה המלומדת שהפגם היסודי הוא לא בספר, לא בספרות, לא בעולם, אלא בו עצמו ובשאיפתו הריקה להיות נערץ, או לפחות מוכר. ריח חזה העוף שמקפיצים באמצע השדרה גורם לו להרגיש בחילה. שנאה שהיא לא יותר מרחמים עצמיים, משתלטת עליו. הוא חוצה את רחוב דיזנגוף באור אדום, לא משגיח בצפצופי האזהרה.

הזיעה מכסה אותו לגמרי, נוטפת במורד גבו. נשימתו מתגברת. הוא חוצה את בן יהודה. אל מקום החניה השמור ליד ביתו של בן גוריון מחליקה מונית ועוצרת. נהג כפוף יוצא וניגש לתא המטען. מהדלת השניה יוצא גבר גבוה, לבוש בהידור של מזג אוויר אחר. הנהג עומד לשלוף משהו מתא המטען. האיש מסתכל לכוון הדגל שבחצר ואחר כך לכוון מערב ומניח יד שלווה על כתפו של הנהג, מצביע לעבר השמש השוקעת. הנהג מהנהן בהסכמה. הגבר טופח על שכמו ופוסע במהירות לתוך השדרה. הוא עולה על המסלול לככר העזובה. הוא חולף על פני מסעדת התיירים, עוצר לרגע, מחייך לעבר כדור השמש שעומד לשקוע לתוך הים. ערב-רב יושב על החוף, מביט לעברה, כאילו כולם חברים בכת פגנית עתיקה. נמשכים מהם צללים ארוכים ארוכים שנראים כמו מחוגי שעון, המורים כולם את אותה השעה. אין ספק, מה שלא יהיה, הוא הגיע למקום הנכון בזמן הנכון. מתוך קובץ האושר שבתוכו משתחזר רגע באותו מקום ממש, ביום שברח מהמבחן בהיסטוריה או ספרות. איך לבש בבית את בגד הים, כזומם מזימה חתרנית, מתחת למכנסי התלבושת האחידה. הוא יורד במדרגות, תחילה במתינות. אחר כך, הוא מתחיל להגביר את צעדו, פושט ומשליך את בגדיו תוך כדי ריצה. מתחתם, ספק בגד רחצה, ספק תחתונים. הוא צולל.

"לאן?, לאן אתה שואל? נהג מונית יקר, לאן? לים, קודם כל קח אותי לים, אחר כך נראה"

או משהו ברוח הזאת, אני משער, הוא צועק וצוחק, כאשר הוא מתערבל בתוך המים.

Question 4

בדרך לדכאו

Accepted Answer

"בוקר טוב" אמר פקיד הקבלה "זוהי שיחת השכמה" – הרכב הגיע ויש לאדוני הודעה – בחוץ היה אפרורי כיאה לאירופה בסתו – לבשתי את החליפה שתמיד גורמת לי להרגיש שבוי - וירדתי לאכול חשוב על הבייקון שגורם ליל להרגיש משוחרר – שעברתי ליד  דלפק הקבלה – אדוני יש הודעה - בגלל עיכוב בחזרתו של הר דוקטור ווגט – הפגישה נדחית למחר – יום שלישי – מבקש מהפקיד מפה

בחשתי את הקפה ואחר כך הצבתי את כפית הבחישה על המפה בכיוון מערב הזמינה אותי ארוחת צהריים מאוחרת מידי בפריס, מעט יותר צפונה ובמרחק סביר יותר הציעה עצמו עישון ניאו סיקסטיז בקופי שופ באמסטרדם. המשכתי להזיז את הכפית בכיוון השעון עד שהגעתי לברלין שהתחדשה כל כך בבזמן האחרון וכך הגעתי עם הכפית למינכן שלא נראה שיש לה מה להציע. אלא שאז קפצו אלי מהמפה מעשה שטן, צרוף האותיות שמרכיב את המילה "דכאו",

בשכונה שלנו היתה אחת שהיו מספרים עליה שהיא מחזיקה פרוסות של לחם יבש מתחת לכרית ופעם ששיחקנו כדורגל בחצר, בין שתיים לארבע, היא יצאה בחלוק פתוח לצרוח עלינו בשפה שלא הבנו ומישהו, אולי אפילו אני, צעק לעברה "תחזרי לאושוויץ" או אולי דכאו וצחוק הילדים ומבטה ההלום עלה פתאום  כמו באוב מולי. הפנתי את הכפית דרומה "באזל, באזל, גם כן רעיון לא רע, בכל אופן ערש הציונות,יכול להיות מעניין לנסות ולאתר את המרפסת ממנה חזה הרצל את מדינת היהודים", ניסיתי להתפתל, אבל העובדה שהגעתי לגילי המתקדם ובכל השנים הללו שאני מסתובב באירופה לא מצאתי זמן, ואם להיות ישר אפילו לא שקלתי , לבקר באתר של מחנה ריכוז, נתקעה לי בגרון יחד עם הלחמניה. הסתכלתי מסביב וחשבתי כי מהאנשים שגורסים את ארוחת הבוקר לידי אין לאף אחד דרך לדעת מי או מה עולה במוחי, ומכל מקום אינני חייב הסבר לאיש, אבל בהבנה שאינה מובנת הבנתי, שברגע שהרעיון הנץ בי לא היתה אפשרות לעקור אותו, וניחוחות המקומות האחרים שפורטו לעיל, התפוגגו כלא היו.

(חוץ מזה דמיינתי, אני מודה, איך אני מישיר עיניים לגרמנים המחורבנים בתחילת הפגישה ביום שלישי, ומשיב להם לשאלה על מעשי ביום החופש שכפו עלי.- יהיה זה מקום טוב להתחיל את השיחה אני מחליט)

שברתי את כפית הבחישה ומצאתי בקנה המידה שהמרחק לדכאו הינו קצת יותר מחמש מאות  קילומטר, היה וניסע בנתיב הצפוני דרך ורצבורג ונירנברג, וקצת פחות מחמש מאות בנתיב הדרומי לאורך הריין ומשם מזרחה על האוטבן 8 דרך שטוטגארט בואכה דכאו. זה נראה היה קצת מוגזם, ליסוע הלוך וחזור מחיפה לאילת באותו יום בגרמניה אין הגבלת מהירות על האוטובן ובמכונית הספורט הקטנטנה והמתוקה אשר מחכה רק לי אוכל לטוס במהירות של יותר ממאתיים קילומטר לשעה, ומכאן  שיקח להגיע לשם שלוש עד ארבע שעות, כולל הפסקות לקפה, ובהנחה שבדכאו אשהה בין שעה לשעתיים, חישבתי בתמימות אוכל להיות בחזרה בחדרי המוגן בשעות הערב המוקדמות וכשמצוות החג' מאחורי.

קמתי

יצאתי לכביש הגישה שבחזית החלון שם חיכתה לי מרסדס כחולה, כהה, גדולה, כבדה עם מנוע דולק פולט אדי דיזל, זה לא מה שהזמנתי רציתי לאמר אבל הייתי כבר חסר סבלנות לצאת לדרך וויתרתי על הוויכוח וגם על הטיפ לנהג הטורקי שהביא את המכונית.

ניווטתי לרחוב הראשי של פרנקפורט ומהר מאד היו מלפני מאחורי מצדדי ומכל עברי מכוניות בפקק של היום העבודה הראשון של השבוע. חשבתי שמי שאומר שהקפיטליזם עובד חייב להיות עיוור והדלקתי את הרדיו. היה פיפס מוכר של חדשות ובמעט הגרמנית שלי הבנתי כי היה "בומבן בנבלוס" ומספר שהיה שלוש ואולי שלוש עשרה. איש ימין היה אומר: "שום דבר לא השתנה עמלק עדיין רודף אותנו" ואיש שמאל היה עונה לו שהימין מתאפיין בהתאמת העבר, רחוק ככל שיהיה, לימניותו, ושאפשר באמת לחשוב שכוחותינו בקסבה של שכם הם מורדי גטו וורשה, אבל להפתעתי הרגשתי פתאום לא בטוח, כאילו שהאני שלי בהשהיה, שעוד כמה שעות, אם הפקק הזה ישתחרר אי פעם, שם בדכאו, הכל, יראה לי אולי אחרת ולכן רק נחמץ לבי.

עברתי מזחילה לנסיעה איטית ולאחר שדה התעופה המסלול שאף דרומה ונפרשה לפני פנורמה מישורית, אינסופית, של שדות מעוברים וכרמים בהריונם ומימיני הבהיק מדי פעם הריינוס, לחצתי על הדוושא והסוס הגרמני שאט קדימה בעוצמה מהממת מאיץ ומאיץ הרגשתי משוחרר ומרוצה מאד מעצמי ומהתכנית שגיבשתי, אלא שאז אז החלו מתקדרים השמיים וטיפות קטנות היכו על השימשה והייתי חיב להאיט מעט והטיפות הלכו וגדלו והלכו ותכפו ושטפו את השמשה. איתרתי את הכפתור המפעיל את המגבים אבל לא היתה תגובה. וכעבור זמן מה כבר לא היתה ברירה, אלא לעצור ממש. יעילות גרמנית סיננתי שוב, והתקשרתי לחברת ההשכרה. מיד כששמעתי את הפקידה אומרת “Gut Morgen” איבדתי שליטה והתחלתי לצעוק איך הם מעיזים לתת לי "מכונית דפוקה" ולאיים בתביעות ועיתונות, והיא או שלא יכלה או שלא רצתה לעזור עד "שאגיע לעיר הקרובה", הציעה שאנסה להזמין שרות  דרכים מהטלפונים המותקנים לשם כך לאורך המסלול.

פתחתי את הדלת. רעש המכוניות והמשאיות היה נורא, התכופפתי לקופסא, מהצד השני בקע קול ממתכת. "מדברים אנגלית? מדברים אנגלית?" צרחתי באנגלית, ובעוד הגשם מכה בעורפי חיכיתי, הקול המתכתי ענה שוב בגרמנית ושאלתי שוב אם יש שם מישהו שמדבר אנגלית "רק רגע" חשבתי ששמעתי. תחזור, אמרתי לעצמי רוקד במקום "תחזור בלאוו הכי הרעיון הזה לנסוע לדכאו הוא מטומטם כמעט חולני, נקרופילי, וכבר כמעט צהריים ואתה לא תגיע לשם לפני אחרי הצהריים המאוחרים, במיוחד אם תעצור לתקן את המגבים, וזה אומר שאפילו אם לא יהיו תקלות נוספות, שזה לא נראה סביר לאור האירועים עד עכשיו, לא תגיע בחזרה לפני חצות ומחר יש לך את הישיבה המחורבנת הזו עם הגרמנים. הייתי כבר ספוג במים והתיאשתי מלחכות ורצתי בחזרה למכונית.

ישבתי ברכב וחשבתי לעצמי שנכון ומבוגר ומעשי פשוט לוותר ושמעתי את עצמי אומר בקול רם "תגיד לי, בני, מה אתה בכלל מחפש שם, עזוב את זה אתה לא רואה שאפילו השמיים לא תומכים ברעיון". אבל אז הגשם פסק וחזרתי לכביש, מהרהר האם אני דמות בבדיחה של מישהו .

בתיכון  ביום השואה נסענו לאיזה עצרת ליד אי-זה אנדרטה שהיתה ביער גדול ומפחיד בהרים של ירושלים. הנהג, בחור עם שפם ענק, כובע בוקרים ואקדח חגור  אמר לילדים שהתקבצו סביבו, שהיום התוכנית היא דרבי של נבחרת השואה מול נבחרת הגבורה. 
טיפסנו בכביש, הרכב משך בעליה שהפכה תלולה ומתפתלת עולה ועולה ופתאום אורנים רזים ערומים, עומדים כמו במגרש של מסדרים על ראשו של ההר. וקרח קרח, לא קרח, שלג לבן עליהם  ואז החלה הירידה לעמק, לכיוון "אולם" - העיר שבה נולד אלברט אינשטיין, וחשבתי, אולי שנאו אותנו עד כדי כך כי אנחנו כל כך מצויינים ושאלתי את עצמי באיזה חוט בדיוק אני מקשר ביני ובין אינשטיין, בחוט האנטישמיות או בזכות החכמה? וחשבתי שהשאלה משעשעת אבל עדיין עומדת: למה שנאו אותנו כל כך, או למה שונאים אותנו פה ועכשיו,

ונזכרתי בגרמנים שאני צריך לפגוש מחר, ושאולי הם שונאים אותי ואולי אני שונא אותם ושכולנו מתחבאים מאחורי טיעונים מסחריים, והדופק האיץ ופתאום לתוך המרק הדלוח הזה נזכרתי ש"דכאו" עוד לפני, והרכב החל מחליק במורד, נזרק ימינה ושמאלה וצפצופי אזהרה של מכוניות ואנשים שמסתכלים עלי בכביש, והכל הפך מבהיל ומסוכן וממשי.
הכי גרוע, ניסיתי להרגיע את עצמי, שלא יקרה שם כלום, שאצא משם אטום כמו שנכנסתי. חציתי את הדנובה ל"אולם החדשה" ומולי צץ שלט "ברוכים הבאים לבוואריה" ומתחתיו 133 ק"מ למינכן ו- 108 לדכאו. ואחר כך שלט 81 ק"מ לדכאו ו- 33 ק"מ לדכאו הרגשתי שאני נשאב לתוך שדה מגנטי.

דכאו , הסתבר, זה לא רק שם של מחנה ריכוז, אלא עיירה של מעמד בינוני של עיר גדולה עם חנויות ובתים ובית דואר ותחנת רכבת. איזה אדיוט אני חשבתי שהשלטים בדרך היו לאתר של מחנה ריכוז. איזה אדיוט, פרובינציאלי אקוצנטרי נאיבי, אבל מה, בכל זאת, אנשים לא מתביישים להגיד "אני מדכאו"? "תעצור לי בתחנה בדכאו"? איך הם לא שינו את השם? ראיתי ילדים עם תיקים על הגב יוצאים מבית ספר. הם בטוח לא יודעים כלום. אז איפה המחנה? צריך לעצור ולשאול, אבל איך שואלים, את מי שואלים, זקן לא יגיד או יגיד שלא יודע, אתה יודע ועוד איך אתה יודע, וגם אז ידעת ולא עשית כלום, חזיר נאצי שכמוך, אני אומר לו בעיני, והוא יגיד לי במבטו היינו צריכים להרוג את אמא שלך והיינו נפתרים מלהתקל בך, עוף מפה ותשכח מאיתנו. עצרתי בתחנת דלק וחיכיתי וחיכיתי. בדיעבד היה זה מוזר שלא יצאתי מיד  כי אחרי שש  או שבע שעות  באוטו אפשר היה לצפות שאצא לפחות להתמתח ולהתנער, אבל הייתי כבול בתוך פנימיותי, והיה לי הכי נוח פשוט לשבת שם לחכות. אבל אף אחד לא ניגש אלי עד שהבנתי שזו תחנה בשרות עצמי ויצאתי, בקושי מצליח להזדקף. ניסיתי לפתוח את מכסה הדלק, הידיים רעדו ולא הצלחתי. יצאה אלי צעירה שמנה, נשפכת מאוברול, הסתכלתי עליה אבוד, לקחה ממני את השלט, לחצה, המכסה קפץ והמגבים התחילו לעבוד, הרגשתי טיפש. "איפה המחנה" שאלתי אותה, והיא אמרה לי, ללא שום מודעות עצמית, במבטא אמריקאי מזוייף, "תיסע ישר תעבור את מרכז הקניות ותפנה שמאלה לכביש צר ותיסע על כביש עד שתראה משמאל חומה – מיד אחריה מגרש חניה – “You aint gonna miss it”, היא אמרה.

כמו שמשות החלה להאיר את הכל, הנה מרכז הקניות, כמו כל מרכז קניות, עם קשת צהובה מעליו, הנה פה שמאלה הכביש הצר, כמו כל כביש צר אחר. "תגיד לי עכשיו לפני שתגיע, למה באת לפה עכשיו, שלא יהיה ספק אחר כך" עניתי, כשכל מילה נשקלת ומהדהדת בחלל הרכב "אני מאמין שדכאו היא סמל שאמור להזכיר לכל אדם את הרשע בתוכו, שיזהר ויבין כי ברגע שאתה מוסר את שיקול הדעת המוסרי לקבוצה, אתה מסתכן בלאבד את צלם האנוש". לא, לא, אתה טועה לגמרי, יהודי מלא שנאה עצמית מכחיש שואה ושמאלן שכמותך" קול אחר פילח את קרבי, דכאו היא סמל לא סמל, הוכחה הו-כ-חה לשנאת היהודים, אישור, אישור שאין ניצח ממנו, שכדי שנוכל להתקיים אנחנו צריכים את המדינה שלנו, ללא עזרה מאיש וללא חשבון וללא דין לשום גוי. אני מזהה את החומה, את התיל ואת מגדלי השמירה  כבר לא מקשיב לכלום. מחנה את הרכב במגרש הריק לגמרי, יוצא החוצה לא נועל את הדלת שומע את נעלי, את צעדי, שומע את נשימתי, מודע לדופק ברקותי, מרגיש 
את הכליות, את הלב, את עמוד השידרה המתכווץ מעמוד האוויר שעולה ממנו, מתקרב לשער הברזל, מזהה  את הסיסמא המפורסמת על עבודה וחופש, ומתחתיה:

"Geoffent 9:00-17:00, Montag geschlossen”

מתוך ההקלה יצא הצחוק ומתוך הצחוק יצא השיעול ובתוך השיעול שמעתי את עצמי שואל אז

האם הגרמנים שאני פוגש מחר יודעים שסגור פה ביום שני

סיפורים קצרים

The Chess Game

אוסטרליה

בבושקה

בדרך לדכאו